לחייך.

לחייך.

אחרי שכול השבוע חיפשתי בת זוג, סוף סוף מצאתי מישהי שתהיה מוכנה ללכת איתי לחתונה של חבר טוב שלי מהצבא. נשמע עלוב אה.. אז זהו שלא.

באותו הערב אספתי אותה מהבית שלה והגענו באיחור קל בדיוק לחופה, מזל שהשומר האמין לי שבאנו לחתונה של חבר שלי דניאל. למה איבדתי את ההזמנה, אבל עדיין זכרתי איך מגיעים לשם.

עכשיו תמיד יש את הקטע הזה של לפני החתונה שאתה לא יודע כמה לשים במעטפה. מצד אחד, יש את הסטנדרט ששמים בדרך כלל לזוג צעיר, ועוד כשמדובר בסטודנט כמוני אז בכלל העלות יורדת. מצד שני זה חבר שלך ואתה לא רוצה לבאס אותו כי אתה יודע שמסתכלים אחרי זה כמה שמת ויש כאלה שרושמים, הרי כולם מסתכלים. אז גם אני התלבטתי בין 350 לשני אנשים לבין 500 ואף יותר.

הגענו יש לחופה ומצאנו את עצמנו מוקפים באורחים ומשפחה שאנחנו לא מכירים. למעט כמה אנשים שאני עוד מכיר מהצבא, לא הכרתי אף אחד. אתם מכירים את זה שאתם מגיעים לאירוע, או למקום עם הרבה אנשים ואתם כאילו מחפשים בקהל אם אתם מכירים משהו. החופה הייתה ממש יפה. הכניסה של הכלה הייתה מלווה עם אימא שלה ושל החתן ומאחוריה ליוו אותה שני חברה עם שופר כשברקע ניגנו את שיר למעלות. והייתה הרבה התרגשות, תמיד יש התרגשות ברגע של החופה, בעיקר לפני. וברגע שהוא שובר את הכוס הרגש הזה נהפך לשמחה ואז כולם קופצים עליהם בנשיקות וחיבוקים.

בסופו של הערב בכלל סיימתי עם מישהי אחרת מהצד של הכלה. אבל לא משהו שיקשור בינינו לעד. ראיתי את חבר שלי שהתחתן בדיוק שלוש פעמיים באותו ערב, ולא יודע מזה. פעם אחת אחרי החופה, פעם שנייה שתינו משהו ביחד על הבר והוא היה עם חולצות מודפסות בסיסמאות קיטשיות ובפעם השלישית שאמרתי לו להתראות, אבל אני בספק אם הוא זוכר את הרגע הזה בכלל, למה הוא ואשתו היו כל מסטולים שהם כבר לא זוכרים כלום. מי יודע אולי גם הם לא ישימו לב כמה שמתי להם במעטפה..

 

 

לחצו לכניסה לאתר ProValley לפרטים